הוצאת שְׁתַּיִם חוגגת שנה

שנים עשר שיעורים שלמדתי בשְׁתַּיִם

^{אורנה לנדאו}

מי המשוגעות שפותחות הוצאת ספרים באמצע הקורונה? זאת השאלה שנשאלנו שוב ושוב, מירי רוזובסקי ואני, כשהקמנו בראשית 2021 את הוצאת שְׁתַּיִם, וחוץ מלמשוך בכתפיים לא כל כך ידענו מה לענות. עכשיו, שנה וחמישה עשר ספרים מאוחר יותר, אני לא בטוחה שאנחנו בהכרח שפויות יותר, אבל בהחלט חכמות ומנוסות יותר. לכבוד הניוזלטר הראשון שלנו, ולרגל שנה של עבודה אינטנסיבית ומרגשת, אני שמחה לשתף אתכם במחשבותיה של אישה שקפצה למים בלי לחשוב פעמיים. אז הנה הם – שנים עשר שיעורים שלמדתי בשנים עשר החודשים שחלפו מאז פתחנו את הוצאת שְׁתַּיִם, מהפרט (אני ואני) אל הכלל (אתם).

1. דברים טובים קורים כשמעזים – “בטח הכרתן המון זמן”, אנשים אומרים. אבל לא. לא הכרנו המון זמן, ולא היינו חברות, ומעולם לא ביקרנו זו בביתה של זו. אבל כן נפגשנו במסגרות מקצועיות, ובנסיבות כאלה ניהלנו את השיחה העגמומית המתבקשת על מצבה של הספרות. באופן לא מפתיע גילינו ששתינו חשות אי־נחת ותסכול מכך שגם לספרי ביכורים נפלאים אין סיכוי לראות אור בהוצאות המסורתיות, אבל אצלנו אי־הנחת והתסכול היו עזים במידה כזאת שחשנו דחף גדול למצוא פתרון יצירתי שיאפשר לספרות המקור לפרוח. האמנו שזה אפשרי, ובזכות האמונה הזאת החלטנו ללכת יחד, כולל למקומות מפחידים כמו משרדי עורכי דין ורואי חשבון. והנה אנחנו כאן.

2. אמונה (כמו הקורונה) זה מידבק. מילא שאנחנו קפצנו למים באמצע הקורונה וכמעט בלי להכיר, לקפיצת הראש הזאת הצטרפו מיד, ובלי הרבה היסוסים, כמעט עשרה סופרים, כאלה שפגשנו בעיקר בסדנאות כתיבה שבהן לימדנו וזכרנו כמוכשרים שבמוכשרים. אחריהם באו אחרים. ואחרי אלה – עוד.

3. אמונה היא גם בבסיס היחסים בין עורך לסופר, בין סופר למו”ל – את השיעור הזה כבר פגשתי קודם, אבל השנה למדתי אותו על בוריו. בסוף־בסוף מגיע כותב עם כתב היד ששקד עליו שנים, ומוסר את היצירה היקרה לו לאדם זר – העורך. והעורך – נקרא לו עורכת – צריכה כמו אומנת מסורה, לדאוג ולחרוד ליצירה הזאת כאילו היתה שלה, ולזכור, כל הזמן, שהיא לא. לעשות הכול כדי לשפר ולדחוף ולקדם – ואז לקחת שני צעדים אחורה ולראות איך הספרים עושים את דרכם בעולם והסופרים רווים נחת.

4. לוותר על האגו זה כיף – מתחילת הדרך היה ברור לנו שהוצאת שְׁתַּיִם, בהיותה הוצאה שהקימו סופרות, תעמיד את הסופרים במרכז. הקול הוא הקול שלהם. האמירה – שלהם. הסיפור – שלהם. אנחנו מסייעות, מלוות, מיילדות, מטיבות. כמי שרגילות בעצמן להיות בעלות הקול, האמירה והסיפור, מפתיע לעיתים לגלות את העונג שבכיפוף האגו למען מישהו אחר.

5. ואיזה קולות יש פה! פחדנו בהתחלה שלא יהיו מספיק כתבי יד טובים. אבל יש! המפגש הזה, עם כתב יד שמפתיע עד כמה הוא טוב, לא מפסיק לרגש.

6. הדברים שמעסיקים אותנו – העורכת תמר ביאליק נוהגת לומר שבתור לקטורית ועורכת היא נהנית מהזכות להיוודע לסוגיות שמעסיקות את החברה הישראלית עוד לפני שהן עולות לפני השטח. תמר צודקת. להוצאת שְׁתַּיִם הגיעו השנה ספרים במגוון נושאים, אבל פגשנו – שוב ושוב – בחוויותיהם של אנשים צעירים שגדלו בהתנחלויות בתקופת האינתיפאדה (גם הראשונה וגם השנייה), של עולים מברית המועצות לשעבר (גם מהעלייה של שנות ה־70 וגם מזו של שנות ה־90) ושל מפוני סיני. פגשנו גם במודלים לא שגרתיים של אהבה ושל משפחה. אלה כנראה הדברים המעסיקים אתכם ואותנו ואתם – הקוראים והקוראות שלנו – תפגשו בהם אצלנו בשנים הקרובות.

7. יש קוראים לספרות המקור – בשנים האחרונות חוזרת לעיתים קרובות בפי רבים הטענה כי הקהל הישראלי מאס בספרות המקור ורוצה בספרות מתורגמת. שנה בהוצאת שְׁתַּיִם לימדה אותנו שלטענה הזאת אין בסיס. ספרי הוצאת שְׁתַּיִם, ספרי מקור כולם, ספרי ביכורים ברובם, התקבלו בהתלהבות, בעניין ובשמחה שלא יכולנו לצפות. מתברר שספרות מקור טובה, מוצאת את הנתיב ללבבות. לפעמים משמח לגלות שכולם טועים.

8. גם הסיפור הקצר חי וקיים – אולי אלה אותם ספקנים שלא מאמינים בספרות המקור ואולי אלה ספקנים אחרים אבל לעיתים קרובות נשמעת הטענה שאף אחד לא מתעניין בסיפורים קצרים. גם זה, משמח לגלות, לא נכון. יש קהל לסיפורים קצרים, ויש כותבים רבים, נפלאים, שכותבים סיפורים קצרים, אם רק נמצא מי שיפרסם אותם. ואגב – לא רק לסיפורים קצרים יש קוראים אלא גם לממוארים ולמסות אישיות. קהל הקוראים המקומי מגוון ופתוח לסוגות שונות – אם רק נותנים לו לפגוש בהן.

9. אין מחיר לחופש – המודל של הוצאת שְׁתַּיִם הוא של תשלום בעבור עבודה. רואים שאתן נשים, אמרו לנו כבר בתחילת הדרך, איפה החלום להתעשר? אבל אנחנו לא חלמנו להתעשר. החלום שלנו היה להתפרנס בהגינות מעריכה של ספרים טובים, ולהציע מודלים של הפצה שיאפשרו לכל סופר את מה שנכון לו,  ולכל ספר להגיע לקהל שמתאים לו. כיוון שכך, לא אילוצים כלכליים מכתיבים את בחירת הספרים. אנחנו לא תרות דווקא אחר “המסחרי” ולא פוחדות מניסיונות. זה חופש ספרותי שאין לו מחיר בשבילנו, וגם בשביל הסופרים שלנו.

10.  אין מחיר גם לחלום – השנה פגשנו אנשים שיודעים לחלום ולא פוחדים להמר על החלום הזה – ולהקדיש לשם כך מזמנם ומכספם, ולצאת מאזור הנוחות. המפגשים האלה היו מעוררי השראה. לעצמי אני מבקשת לא אחת להיות אמיצה כמו הסופרים שלנו.

11.  ענף הספרות מלא באנשים נפלאים – לא יכולנו לדעת. היה משמח לגלות. לאורך השנה הזאת נתקלנו בכל כך הרבה נכונות לעזור לנו – מהמוכרים בחנויות הספרים דרך המפיצים הנהדרים שלנו, רשתות הספרים שנתנו בנו אמון, ובתמורה ביקשו רק שנוציא ספרים טובים, עיתונאים בעיתונות הכתובה והמשודרת שקראו ופרגנו, החנויות הדיגיטליות שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות ועד סוקרים ומועדוני קוראים ששמחו לפרגן לסופרים ישראלים, וגם לנו. זה נעים להרגיש שבתחום הזה, שלנו, השיח הוא שיח של תרבות ועניין אמיתי.

12. השמועות על מותם של הספרים היו מוקדמות מדי. אם יש משהו שהתבהר לי בשנה הזאת זה שתחום הספרות שוקק בכותבים שיש להם מה לומר, בקוראים שמחכים בצמא לקולות חדשים, ובשיח ספרותי ער בפלטפורמות השונות – כולל ובעיקר אלה שכביכול דחקו את רגליה של הספרות – כלומר הפייסבוק ושאר הרשתות חברתיות. לא, הספרות לגמרי לא מתה, וגם אם תנאי השוק ואמצעי הייצור משתנים ללא הרף, שוק הספרים המקומי עוד חי ובועט, ולא מפסיק לשעוט קדימה. אנחנו בהוצאת שתיים טיפסנו לפני שנה על גבו של הסוס הזה כמעט בלי דעת, אבל יש בדעתנו לאחוז ברעמתו בכל הכוח, ולדהור לעבר האופקים החדשים, המסעירים, שיש לספרות העברית להציע.