הספר של בלה הוא קצת כמו מבוך. בקטע טוב. את נכנסת בסיפור הראשון. את חושבת שאת מבינה על מה הוא, על חייל שנפצע ונשאר נכה, ואז את מבינה שלא הבנת. כלומר הוא חייל משוחרר והוא נכה. אבל לא כמו שחשבת.
וככה הספר מוליך אותך בדרכים צדדיות ובסימטאות ובשבילים לא סלולים רחוקים ממה שאת חושבת שאת יודעת, שאת מכירה, שאת מבינה ובעצם הכי קרוב ללב. כלומר לכאב. כלומר להוויה הזו, הבלתי נסבלת, של האהבה. של לאהוב אדם אחר. או להיות אהובה על ידי אדם אחר. של להיות שמורה (או מופקרת) , ולו לרגע, על ידי מישהו קרוב, הכי קרוב ושדווקא בגלל זה המבט שלו, (או אי המבט שלו) הוא זה שמכאיב מכל.
אבל מצד שני, ואני חושבת שזה סוד קסמו העמוק של הספר- ככל שהוא מכאיב ככה הוא מנחם. וזו לא נחמה פשוטה, זה לא “יהיה בסדר”, זה לא נרטיב שמתקן את השבור או מעלים אותו. לא. הנחמה שסיפורי הקובץ מציעים היא מתוחכמת יותר, אפילו אולי הייתי אומרת שקופה כמעט. אבל כמו שזהב נוזל לסדקים, ככה הנחמה הזו ממלאת את השריטות החורצות בבשר האהבה, ממלאת אותם בסוג של וודאות שכל אחד ואחד מהסיפורים אומר אותה בדרכו: שבסוף נבנית תנועה. בסוף יש חזרה. וחיבוק. ואפשרות. וחיוך.ואבטיח. ומגע.
כל סיפור מספר את הנחמה הזו בדרכו. אבל השלם של הספר הזה גדול מסך החלקים שלו. ובלי שנשים לב יש בו משהו שמהדהד, וחוזר, כמו מקצב של תופים, כמו פעימות לב, כמו לחזור ולפגוש חברת ילדות, אהוב ישן, את ילדינו הגדלים. ואני הייתי רוצה להציע כאן פרשנות של הספר שמתייחסת לשזירה של הדמויות השונות, בזמנים שונים, בסיפורים השונים- כמעין מסר סמוי של היצירה כולה, מסר שמספר את התופעה הפסיכולוגית של העברה בין דורית, כלומר את האופן שבו אדם חוזר, עם ובלי משים על הדפוסים, הכאבים, החוויות, התסכולים והמבנים של הוריו, אם לפעמים ההבנה הקלאסית של התופעה הפסיכולוגית הזאת מתייחסת לגנים הרגשיים כמו אל גזירת גורל שיש להכיר בה או להילחם בה- הספר הזה מספר את האופן שבו הדברים צפויים אבל הרשות מאד נתונה, מאד מאד נתונה, ודווקא המפגשים החוזרים עם הדמויות המוכרות ממחישה איך כל אחד מהם מצא לו את הסדק שלו, לחמוק מהכפייתיות של הבינדוריות, ולגדול, לא כמו זהב שקופא בסדקים, אלא דווקא כמו גבעול שמסתרג וצומח ועולה מתוכם.
וכך, איילה שנשבעה שלעולם לא תעזוב את הילדים שלה מבינה שמבלי משים הפכה לפושעת שעלולה להיאסר (ובעצם לעזוב את הילדים שלה), ויואב שהבטיח הן לאמו והן לאביו שישמור על אחותו מאבד אותה לתוך התקף מאני בעיר זרה, ודפנה שרוצה לברוח מתינוקה הפגום חוזרת אליו שוב ושוב, אבל ליאת שכל כך רוצה ילדים לא יכולה לראות את הקשר בין ילדותה והוריה ובין העובדה שהיא לא נכנסת להריון.
וכך, אור, גיבור הסיפור הראשון מתגבר על מה שהרגיש כשיתוק כל המערכות, חוזר בסיפור האחרון כבן זוג אוהב ותומך ונוכח לגליה. זה לא רק שהוא התגבר על הדבר השתוק, המאלים שכנראה קרה לו בצבא, זה גם שהוא הצליח להתרחק פיזית ונפשית מכלוב הזהב המשפחתי שלו, שמשמש כעת רק כמקלט של נחמה ונורמליות, לאשתו.
קארינה, אחותה הגדולה של אשתו, מנסה לברוח מהנטייה המשפחתית להדחיק ולמלא את הפה והלב במים עד כדי חנק וטביעה, אך בו בזמן לא יכולה שלא לחקור בשאלה מה ידעה בת הדודה שלה מצד אחד, ומהו באמת הסיפור של הוריה ושל עלייתם, מצד שני.
בת הדודה, לעומת זאת מנסה מצד אחד להיענות לצו המשפחתי השתוק ומצד שני מנסה בכל מאודה להתערות בעולם שמחוץ למשפחה, היא כל כך רוצה להיות חלק ממה שהיא לא- שהיא לא שמה לב שהבן שלה, כמו בת דודתה מהילדות, נשמט מידיה ומהשגחתה, אבל האמת היא שכל הילדים בספר הזה נשמטים מהשגחת הוריהם ונקלעים לאזורי סכנה בכביש, במשפחה, בחדר המדריגות, בבית השכנים, ובבית שלהם עצמם. הסיפור של סיפורי “שבר ענף ירוק” הוא לא אזורי הסכנה והטראומות שהם גורמים, אלא דווקא הפער הזה שבין ההורים וילדיהם, דווקא החריץ הזה שבו האהבה הופכת דאגה שאי אפשר לבטא, דווקא הרגע הזה שבו ילדה מסתכלת באביה ויודעת שהיא עומדת לשבור את ליבו הסדוק ממילא, דווקא הרגע הזה שבו אמא יודעת שמותה המתקרב הוא זה שיהפוך את חיי ילדיה לטרגדיה מתמשכת, דווקא הרגע הזה שבו ילדה לא מצליחה לתת לשני הוריה את האפשרות לחבק אותה ולהרגיע את פחדיה המוצדקים.
החזרה על אותו דפוס של (אי) אהבה דווקא במקום שבו האהבה בוערת, דלוקה, חונקת את הלב, בסיפורים השונים ובבני הדורות השונים- היא זו שממחישה לנו שלא מדובר ברגע פרטי אחד, או בסיפור נפרד אלא ברשת, רשת של מילים ואילמות ואהבה והיעדרה. במילה אחת אפשר לקרא לזה משפחה. אבל זו לא (רק) המשפחה הביולוגית, החתך הרבה יותר רחב ונדמה לי שבלה אומרת לנו משהו על עצמינו כחברה. כעם. כבני אנוש.
הטראומות, אומרת לנו בלה, באות מידי האוהבים אותנו והאהובים עלינו ביותר. הם אלה שדורסים אותנו, שולחים אותנו לצבא, מגלים אותנו מביתינו, הופכים אותו לסיוט. אבל כמו שאומר “המשוגע” בסיפור “בולענים” : האמת היא שאין משוגעים ושפויים ואין קורבנות ומקרבנים- יש רק הנסיון האינסופי, החוזר על עצמו- של הנפש שלעולם תהיה רכה וילדית ופשוטה- להתאחות.
ועולה בי המילה חמלה. מילה שמצאתי את עצמי ממלמלת אותה כמו תפילה בימים האחרונים. ונדמה לי שבסופו של דבר, זהו הזהב הממלא את הסדקים. זו התרופה שכמה היא פשוטה ככה היא נדירה. זהו השלם הגדול מסך החלקים של הספר הזה שאומר לנו הזולת הוא לא גיהנום. הוא פצע פעור, בדיוק כמו שאנחנו.
ולסיום אני רוצה להגיד כמה מילים אישיות: זה כבר כמה שנים שבלה ואני עובדות יחד על הספר הזה. כפראפרזה על דבריו של דונלד ויניקוט שאמר שהתינוק הופך את האם להיות אמא, כך בלה והספר הזה הפכו אותי להיות עורכת. וכמו גיבוריו גם אני לא מוצאת את המילים להביע את עוצמת הכרת הזכות שבגדילה הזו. אז תודה גדולה, בלה, מעומק הלב. על הדרך. ועל קרבת הלב שגדלה איתה ועם הספר.
