ובתוך כל הרעש של המו”לות, שבוע הספר, פרסים, ספרים חדשים שיוצאים, ביקורות, חנות חדשה – דברים שלא דמיינו שיעסיקו אותנו – מסתתרת העבודה האמיתית. זו שלשמה אנחנו פה, המפגש הזה, החמקמק, הפלאי בדרכו, המשולש הזה, עורכת, כותב, טקסט.
מה מתרחש שם במפגש הזה? קשה מאוד להגיד. כדרכם של מפגשים דינמיים התוכן, המוזיקה והרווחים בין המילים יש להם לא פחות משמעות מהדיבור הממשי על מבנה ועלילה ודמויות.
אחת הסופרות אמרה לנו השבוע בתום פגישה כזו “אני אלך הביתה לחלום את זה”, ואולי, באמת, הכי נכון לחשוב על המפגש הזה כעל חלימה משותפת של שלוש תודעות, מין מרחב כזה שמשלב רכיבים של תוכן ושל שתיקה, ואולי זה מרחב של התבוננות והקשבה משותפת – לטקסט. למה שיש לו להגיד.
בכל מקרה, איך שלא נסביר אותו או נספר אותו, קצת כמו באהבה, אף פעם לא נוכל להקיף את כולו, או ממש להבין את מה שהתרחש בו, במפגש הזה שבו התודעה הכותבת מקבלת לתוכה את התודעה הקוראת ולהרף רגע נוצר מיכל משותף, אינטרסובייקטיבי שמצליח להכיל ולעבד בתוכו את הטקסט, להבין אותו מבפנים, ביחד. להחזיק אותו בארבע ידיים – ואז לשחרר.
השחרור הוא חזרה למציאות. אחת מאיתנו עשתה תאונה פעם בחזרה הביתה ממפגש עם העורכת שלה. זה סמלי כמו שזה ממשי. החזרה למציאות מחייבת את הכותבת לשמור על הקסם שהתרחש ברגע ההקשבה ועכשיו להפוך אותו להבנה, למילים, לעלילה. קל להגיד וקשה לעשות והתפקיד של העורכת בזמן הזה הוא לרחף מלמעלה, להיות ולא להיות בו זמנית, להיות מי שמחכה לטקסט. מי שיודעת שהוא יגיע כשיגיע, שלם ויפה כמו שרק הוא.