לדבר על אהבה בימים האלה זה מוזר ותלוש (והכרחי) כמו לדבר על ספרות. כמו לחשוב על נחמה. כמו לאגור פיסות קטנות של אור מתוך החושך שמקיף אותנו.
אני אוספת אותן טיפה, טיפה.
האפשרות לכתוב. בכל זאת.
האפשרות לדבר על הכתיבה עם כותבים אחרים שכותבים בכל זאת.
האפשרות לשקוע לתוך רעיון. לתוך מחשבה. לתוך עולם.
האפשרות להבין מישהו אחר. האפשרות להבין מישהו אחר דרך מילים. האפשרות לתת למילים, ולא לרגע, להיות גשר בין התהום הפנימית והבדידות, בין השיגעון והפחד אל אפשרות של ביטחון, בשביל זה המציאו את החיבוק, כתב גרוסמן, כי כל אחד מאיתנו הוא לבד אבל גם קצת יחד, כלומר יכול להיות קצת יחד, אם נצליח לתת למילים לקחת אותנו מעבר למה שמשתיק ומשתק אותן ואותנו.
מירי
אני חושבת על הברון מינכהאוזן. דמות ספרותית, שניזונה מהגוזמה והבלתי אפשרי. מספרים על הברון ששקע בביצה טובענית עם סוסו, ומשך את עצמו בשערות ראשו, עד שהצליח, באורח פלא, לחלץ את עצמו (ואת הסוס). אני חושבת על התנועה האיומה הזו – הבדידות, התהום – ורק היד שלך נשלחת כדי לחלץ את עצמך. אני חושבת על לאה גולדברג, שכתבה: “כמו תינוק מזמר שיר ערשו”. תינוק, בעריסה, שמרדים את עצמו בשירה. והאהבה, האהבה, היא היד שנשלחת להציל אותנו. היא האם המזמרת. היא התנועה החיצונית, שאחר כך מאפשרת לנו לצמוח מבפנים. להציל את עצמנו. לשיר לעצמנו. לכתוב.
מוריה
