שבוע הספר הבא עלינו לטובה

איזה יבול מפואר!

מכירים את משבר התקליט השני? משבר הספר השני? לא פעם קורה שאחרי הפריצה הראשונית – המשמחת, המוצלחת – שמביאה בעקבותיה הקלה גדולה, נתקעים. זה דבר אחד להגשים חלום, ודבר אחר לעמול עליו יום אחרי יום, שנה אחר שנה.
אבל הנה אנחנו פה, שתים אחרי שנתיים. השנה הראשונה היתה רכבת הרים שטלטלה אותנו ממטרה למטרה, מיוזמה ליוזמה, מתוכנית לתוכנית. מהרעיון הראשוני – כמה ספרי מקור בשנה שיימכרו באתרי און ליין – מצאנו את עצמו עם ספרים שמופצים באתרים, בחנויות הפרטיות ובחלק מהמקרים גם ברשתות. פתחנו חנות דיגיטלית משלנו. בשנה שעברה התייצבנו בעצמנו עם דוכן משלנו בשבוע הספר. הבטנו אחת בשנייה ולא האמנו שזה קורה. אבל זה קרה.
בשנה השנייה כבר גמרנו לצבוט את עצמנו ואפילו הסימנים הכחולים מתחילים לדהות. יש הוצאת ספרים. יש בה ספרים מצוינים. יש ביקורות טובות. יש פרסים. כן, מאז שבוע הספר שעבר שלושה מהספרים שלנו –”טסקה” מאת אילנה רודשבסקי, “בבחינת כוח עליון” מאת ליאת פיש ו”ימים של חול”  מאת רעיה ג’קסון זלקינד – זכו בתמיכה של מרכז הספר והספריות, שלושה – “שעת אפס” מאת טליה אפלבאום פלד, “בבת אחת” מאת רבקה רוזנר, ו”נמר בירושלים” מאת אורן ולדמן – זכו בפרס שר התרבות לספרות ביכורים, ושניים – “עד יום הימים” מאת שרית סרדס ו”עוזב הולך” מאת עדו חפץ – זיכו את הוצאת שתים בפרס ההוצאה לאור של ספרי ביכורים. משמח לראות גם חלק מספרינו עושים את צעדיהם הראשונים בעולם: “עד שהגשם יחזור” מאת סלעית שחף פולג רואה אור בקרוב באיטלקית ובגרמנית וספרים אחרים עומדים ללכת בעקבותיו. ויש ספרים שאולי עוד יהפכו לסדרות; וכאלה שהיו לרבי מכר; וכל האחרים – שבחרנו בקפידה וערכנו באהבה – פגשו בלבבות הפתוחים של קוראים שכמהים לפגוש בספרות מקור.
55 ספרים יצאו בהוצאת שתים, 30 מהם בשנה האחרונה, והנה אנחנו עדיין מתרגשות. אחרי שנתיים, ואין שגרה.
בכל פעם שמקבלות הודעה במייל מקורא שמבקש להגיד משהו לסופר או לסופרת אנחנו עדיין עוצרות רגע כדי להאמין.
כל ספר שיוצא הוא עולם ומלואו שנפתח. דלת סתרים לעוד חלל של הלב. של האפשרויות.
ויש קהילה. זהו אולי ההישג הגדול מכולם, כי אפשר למדוד את השמחה והגאווה והנחת של היחד, כשהסופרים שלנו נפגשים, כשהם תומכים אחד בשני, גם בתהליכי הכתיבה וגם בשמחות ובכאב הפרסום? אחווה היא לא עניין מדיד. גם קשה להבין איך היא נבנית, מה יוצר אותה, מה מאפשר אותה, ואיך לתאר את השמחה והגאווה ותחושת השלמות שאנחנו מרגישות בתוך ועם הקהילה המשפחתית, המחזקת שנבנית ומתממשת ביננו לבין הסופרים, בינם לבין עצמם ובין כולנו ובין הקוראות והקוראים הנפלאים של ספרות המקור שחיבקו וממשיכים לחבק אותנו. 
לקראת שבוע הספר התבקשנו לבחור מיקום לדוכן שלנו. נציגת התאחדות המו”לים הציעה מיקום חדש. “זה מיקום בולט יותר” היא אמרה, אבל לנו נראה שם צפוף. גם השנה אנחנו מקוות לחזור על החוויה שהיתה בשנה שעברה: על המחצלת שפתחנו על הדשא, מחצלת שבה התאספו כותבים וקוראים, משלנו ומהוצאות אחרות, לשיחות, למפגשים מתוכננים ואקראיים , להחלפת רשמים וחוויות, לצחוק. בסוף בחרנו דוכן ליד אחת הכניסות. “המקום שבו יהיה הדוכן שלנו, הוא המקום הטוב”. אמרנו לה.
אז בואו!…